אפוקליפסה עכשיו - המשבר הכלכלי חלק 1

נשלח 15 אוקטובר, 2008 - נושאים אקטיביזם | 2 תגובות

מעולם לא הייתי כלכלנית אבל אני קצת מבינה בכלכלה ומבינה מספיק כדי להיות מסוגלת להבין ולהסביר בשפה פשוטה את מהות המשבר הכלכלי הפוקד אותנו
הכותרת של הפוסט הזה בקולקטיב עצבנה אותי עד כדי היומרנות שאוחזת כי עכשיו בכתיבת פסוט התגובה הזה.
באדישות שיכולה לאפיין רק אנשי הייטק שבשבילם ניפוץ הבועה אומר לחזור למשכורות של 14000 שח בחודש מכתיר ירדן, מכותבי הקולקטיב, שבימים כתיקונם אני קוראת קבועה ואוהדת שלו, את הכותרת של ההסבר שלהם בשם: איך המצב הכלכלי יכול להיות טוב לכולם?
אז בלי ללכלך ולו במילה אחת על הניתוח שלהם לאיך הקריסה הכלכלית העולמית תביא לשיפור התוכן והפעילות ברשת - יש לי כמה דברים לומר.

אפשר להתחיל מההתחלה, מהסיבה הקטנה והפשוטה שכביכול גורמת להתחלת המשבר הזה כולו. בנקים למשכנתאות קורסים בארה"ב. אין ספק שהירידות בבורסה שזה מוביל אליהן הן חמורות אבל העובדה שהמוני אנשים לא מצליחים לעמוד בתשלומי המשכנתאות שלהם, פושטים רגל ומאבדים את הנכסים שלהם ואת הגג מעל הראש שלהם איכשהו לא הפכה להיות הכותרת הראשית של העיתונות הכלכלית או הרגילה.

ואז אנחנו מגלים נקודת משבר גדולה מאוד. בנקים הם ישויות שמחזיקות כסף דמיוני, ישויות שמתקיימות רק כי אנחנו מאמינים שאם יהיו לנו מספרים מוצלחים בדמיון שלהם החיים שלנו יהיו טובים.  תשאלו את עצמכם לרגע מה קורה כשישויות דמיוניות לגמרי קורסות? אנשים אמיתיים לגמרי מאבדים את החסכונות שלהם בבנק אחד, לא יכולים להחזיר יותר את ההלוואות שלקחו בבנק השני וגל שני של אנשים מוצא את עצמו בבעיות פתאומיות.

הגל השלישי הוא כבר פסיכולוגי לגמרי. 2 בנקים קרסו ותוך פחות משבוע כמעט כל הלקוחות של כל בנק אחר שיש רצים אליו בבהלה ומבקשים למשוך את כל הכסף שלהם. אבל הישויות הדמיוניות האלה, הבנקים, מתבסים לגמרי על העובדה שיש איזון בין כמות האנשים שמפקידים כסף ובין כמות האנשים שמלווים אותו וכשפתאום כולם נזכרים שלהחביא כסף במזרן זה בטוח יותר - אין להם מאיפה לתת אותו וחוסר האמון של כל האנשים האלה ואפילו לא מציאות אמיתית הם שמביאים את הגל השלישי של הקריסה הכלכלית

אז בלי להרחיק לכת יותר מדי בהסחפות אל תוך תוצאות המשבר הכלכלי ותוך התמקדות אך ורק בחלק הראשון של המשבר הזה, המשכנתאות והבנקים - מצאנו לנו המוני המונים של אנשים שחייהם קרסו סביבם ואין להם בתים, נכסים או חסכונות.

אין ספק שיש להם מזל שלפחות התוכן באינטרנט יהיה טוב יותר בזכות זה.

(מבטיחה להמשיך על המשבר הכלכלי בקרוב…)

אינתיפאדה שלישית בפתח?

נשלח 11 אוקטובר, 2008 - נושאים כיבוש | תגובה אחת

לאט לאט בלי שנשים לב מתחילה לה אינתיפאדה נוספת. אני לא טובה בהיסטוריה של אינתיפאדות אבל האינתיפאדה הזו, כך נראה, תבוא דווקא מאותם מחזיקי תעודות זהות כחולות בקרב הפלשתינים ואת האשמה על ההתחלה שלה ועל התוצאות שלה נוכל לשים על הכתפיים של עצמנו ולא על אף אחד אחר.

הדוגמאות הולכות ומצטברות: כפרים במזרח ירושלים שעד לפני שנים לא רבות לא היית יכול למצוא בהם פעילות עוינת, הפכו עויינים לישראל ומהם יוצאים לאחרונה ה"פיגועים" שהיו בעיר. איך זה קרה? חמאס מצא סתם פתאום את האחיזה בכפרים האלה? או שישראל בנתה גדר שחונקת כפרים שלמים כלואים בין מחסומים וגדרות, כשב"חים בבתים של עצמם, בלי שום יכולת להיכנס ולצאת, לא לישראל ולא לשטחים. חבר אמר לי בשבוע שעבר שהוא לא מאמין שאנחנו כאלה טיפשים ושהוא היה רוצה למצוא את האדם שעושה את כל זה בכוונה.
המהומות בעכו ביום כיפור הן עוד דוגמה. על אף שאני כאתאיסטית מוחלטת מאוד נהנית ממציאות יום הכיפור הזאת, קשה לא להבין לרגשותיהם של פלשתינים שאחרי סיומו של חודש צום לא מעוניינים לשבת בבית עוד יומיים לחג יהודי שאין להם קשר אליו. יומיים אחרי תחילת המהומות כבר השתנו הגראות והרכב שהתחיל אותן מתואר על ידי יהודים תושבי עכו כמחבל בדרך לפיגוע דריסה ביהודים אבל באותו הערב גם הכתבות וגם תושבי עכו עצמם ידעו טוב מאוד להגיד שהאיש הוא תושב השכונה שנסע באוטו עם המשפחה שלו ונרגם באבנים. הרי גם חולים סופניים בדרכם לטיפול נרגמו באבנים ביום כיפור הזה בשם הדת והאהבה היהודית לאלוהים.
חשוב לשים לב לפרטים של המהומות האלה בעכו, לא רק הפלשתינים תוקפים אלא היהודים הם לא פחות אלה שמובילים את המהומות. השקט ודו הקיום שכביכול שורר שנים ארוכות הצפון ובערים מעורבות אחרות נראה כאילו על סף פיצוץ מוחלט ומשטרת ישראל עומדת חסרת אונים מול המון שיוצא לרחובות בתחושה שהוא מגן על המשפחות שלו.
האלימות בכפרים הבדואיים עולה גם כן, צעירים מבינים יותר ויותר שאין מה שהם יעשו שיהפוך אותם לחלק ראוי מהחברה הישראלית וירידה דרסטית נרשמת באחוזי הגיוס לצבא לצד עליה גדולה בהצרפות לכנופיות אלימות של צעירים שנכנסות להתקלויות עם המשטרה שכמובן מתייחסות לצעירים האלה כאל צבא זר ולא כאל אזרחים מתוסכלים ובזמן שבעכו פחדו אפילו מירי של גז מדמיע, בכפרים הבדואיים אש חיה היא מותרת ורצויה ורף האלימות רק עולה.

ואנחנו? יושבים בבית שלנו, רדומים, כאילו התרגלנו לשמוע על תקריות אלימות והעובדה שהם נעשות יותר ויותר קרובות ושהם לא מגיעות מרמאאלה אלא מרמלה כבר לא מרגשת אותנו בכלל. סף האיכפתיות שלנו ירד ואנחנו לא רואים מה קורה סביבנו.
הגיע הזמן להתעורר, לשים לב לחברה שיצרנו לנו כאן, חברה ליהודים בלבד, שנועדה להם ומעדיפה אותם ומדכאת את החלקים הלא יהודיים בתוכה - חברה שעושה את זה כבר כל כך הרבה שנים שיש דורות די כועסים של צעירים פלשתינים בעלי אזרחות ישראלית.  אם לא נתעורר ובקרוב יהיו לנו ברחובות לא ארוע אחד פה ושם אלא אינתיפאדה כוללת, שאפשר להאשים בה רק את עצמנו.

מערכת החינוך מבקשת סליחה

נשלח 10 אוקטובר, 2008 - נושאים חינוך | 2 תגובות

אמנם יום כיפור היה אתמול אבל אני לא אדם דתי ואני מרשה לעצמי למשוך יום אחד נוסף את בקשות המחילה

מרבית החים שלי אני חלק ממערכת החינוך, כתלמידה, סטודנטית, מדריכה ועכשיו כמורה
ואחרי עוד 3 ימים שבגלל החופש הדי ארוך שיש לי אחריהם היו סוג של סיכום של התחלת השנה שלי כמורה, מצאתי את עצמי מסכמת בעיקר דברים שיש להתנצל עליהם. אז אולי אני לא מייצגת את מערכת החינוך, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שנעצור ונסתכל, נבקש סליחה וננסה לשנות, כל אחד מאיתנו ובעיקר אלה מאיתנו שיש להם הכול ליצור את השינוי.

בקשת הסליחה הראשונה והחשובה מכל היא מהתלמידים, שמבלים יום יום במשך 12 שנים על כסאות בבית הספר. אנחנו צריכים לבקש מהם סליחה על הרבה דברים אבל נתחיל מההתחלה, מהיהירות שלנו והמחשבה שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם, על חוסר ההקשבה לרצונות ולמחשבות שלהם. על הבחירה שלנו להפוך את מוסדות החינוך למקומות של משמעת נוקשה, צעקות, פחד וכוחניות במקום למקומות של קהילה שיוצרת ולומדת יחד. על הניסיון למלא את הראש שלהם בידע במקום בסקרנות, על המחשבה שאנחנו שונים מהם ולא בדיוק כמוהם, על החשש מיצירת קשר אישי של שווים והרצון תמיד לשמור על דיסטנס שנשמע על פניו כמאפיין הגיוני יותר לטירונות צבאית אבל הוא אחד מעמודי היסוד של מערכות היחסים בתוך בתי ספר. על כל אלה ועל עוד הרבה דברים מערכת החינוך וכולנו כחלק ממנה צריכים להתנצל בפני התלמידים של היום, התלמידים של פעם ואלה שיבואו לפני שנספיק להפוך את מערכת החינוך על פניה.

לא פחות חשובה ואני אפילו לא יודעת אם יותר או פחות פופולרית בעיני אנשים תהיה בקשת הסליחה מהמורים. סליחה על התנאים הבלתי נסבלים, על השכר הלא ראוי, על הזלזול, על דרישה לעשות הכול בלי שום עזרה או תמיכה, על הציפיה שגם אני חלקתי עד לפני שלושה חודשים ממורים שיהיו בני אדם בתוך סיטואציה בלתי אפשרית, שיצליחו ללמד בצורה אישית וייחודית לכל תלמיד כיתה של 30-40 תלמידים, על האלימות והכעס מצד כולנו.

ראוי לבקש סליחה גם מהסטודנטים של הדור שלי, שמסיימים עכשיו שנה שלישית רצופה של לימודים לא סדירים ומלאים שביתות ומסתכלים מלאי חרדה על אי התחלת שנת הלימודים שצפויה לנו ב 2 בנובמבר. אבל אפילו אם היו שנות לימודים סדירות היה ראוי לבקש סליחה: שוב על העמסת החומר במקום למידה של ממש, על הזלזול באינטילגנציה והנמכת הדרישות במקום יצירת סקרנות, על המחסור בדמויות הערצה באקדמיה של היום, על הפיכת האקדמיה למסלול מירוץ לעבר תואר אקדמי והרבה כסף במקום מקום של למידה מתוך הנאה ועניין. על גזל כלכלי מתמשך ויצירת מציאות בלתי נסבלת.
וסליחה מיוחדת בעניין זה מגיעה לכל אלה שלא הגיעו אל ספסלי האקדמיה. כי פסלו אותם מהר מדי, כי לא היה להם הכסף, כי ההורים שלהם גרו בשכונה הלא נכונה, כי אף אחד לא גילה להם שאפשר ללמוד ולהנות בו זמנית.

יש עוד הרבה אנשים לבקש מהם סליחה, אבל את הסליחה האחרונה אני רוצה להפנות ליולי תמיר. שתלינו בה אינספור תקוות להפוך את מערכת החינוך על פיה, אבל לא השכלנו לבחור לה ממשלה שגם תאפשר את זה ושר אוצר סביר. שביקשנו ממנה שתלך עד הסוף אבל לא הצלחנו ליצור סביבה מספיק ציבור תומך וחזק שדורש את ההשקעה בחינוך, שכעסנו עליה כשלא הצליחה לכופף את האוצר ושכחנו שגם אנחנו רוב הזמן עומדים בדיוק שם ומתכופפים אל מול אותו גוף דומיננטי מדי שמכונה משרד האוצר הישראלי.

בתקווה לשנה טובה יותר בעולם החינוך
למאבק משותף למען מציאות טובה יותר
ולהתעוררות אמיתית של כל הצדדים במערכת הזו

החגים

נשלח 29 ספטמבר, 2008 - נושאים כללי | תגובה אחת

אני מותשת מהימים האלה
החגים הם תמיד תקופה מתישה משפחתית. הביקורים, הנסיעות, הדיבורים, הלבוש, ההשוואות, המשחקי הנתרים, התחרות הבלתי פוסקת - למי יש ילדים מוצלחים יותר? חיים מוצלחים יותר? יותר כסף?

והשנה, בעידן הרדיפות הפוליטיות שמביאים עלינו מני מזוז, הפצ"ר ופורום ההורים לשוויון בקטל - המצב אפילו  גרוע מהרגיל.

איך מביאים מישהו להבין שלפעמים מטרה פוליטית ואידיאולוגית עומדת מעל הטוב החומרי שיכול להיות לנו בחיים?
איך גורמים למישהי מהם לראות שהדברים האלה הם חלק ממני לא פחות מכל דבר שהם מאמינים בו?

האדישות פוגשת אותי בפגישות האלה. ברגע אחד אוכלים ראש של דג, עוף, לשון ושאר חלקי חיות ושמחים על השנה החדשה, ברגע האחר צועקים לעברי על היותי גלותית ומתרפסת בפני עמים אחרים, ברגע השלישי דואגים לי דאגה כנה שלא רואה אותי באמת אלא כדמות שהם היו רוצים שאני אהיה וברגע הרביעי מזדעזעים ממערכות היחסים בין ההומו, הדתי, הערביה והימני בתוכנית "האח הגדול" שכל מהותה מציצנות אל חיים של מישהו אחר.

כל שנה אני נקרעת בין הבילוי של הערב עם האנשים האלה, שהאהבה שלי אליהם ושלהם אליי היא בלתי מותנית, תמימה, נעימה ומשפחתית - ובין אנשים חדים, ציניים ומרירים שמבינים אותי הרבה יותר טוב.
למה המציאויות האלה לא יכולות להיות אחת? למה אני צריכה לראות את אמא שלי נבוכה כשמדברים על נכדים וחתונות? למה אני צריכה להסביר כל פעם מחדש שבחור אקראי אליו אני מתייחסת בתור חבר שלי הוא לא בן הזוג שלי אלא חבר טוב ושיש לי חברה שאותה אני אוהבת עד מאוד.

משפחה היא משהו מיוחד, אני יודעת את זה. אני אסירת תודה למשפחה שלי על הרגעים השלווים שהם מעניקים לי ועל אהבה אמיתית. אבל אני רוצה גם יותר מזה. אני רוצה להיות אמיתית במחיצתם ועדיין לקבל את האהבה האמיתית הזאת. אני רוצה לא לעמוד על המשמר בכל שיחה איתם. אני רוצה שהם יראו אותי כמי שאני, על הדברים שחשובים לי ועל האידיאולוגיות הקיצוניות שלי. אני רוצה שהם יעריכו אותי על מי שאני ולא על מי שבראש שלהם אני עדיין יכולה להיות.
איך משיגים את כל זה? או שמוותרים? מורידים את הראש ומתנהגים כמו שהם היו רוצים או פשוט מתרחקים מהם עד כדי אובדן הקשר?

מותשת, מבולבלת, עייפה
אני אלך לישון
בתקווה להמשך חגים טובים יותר
לשנה טובה לכולנו
וסוף לכיבוש

מבולבלת

נשלח 28 יולי, 2008 - נושאים אקטיביזם, חינוך, קורות טלי בבירת הנגב | ללא מילים

מה רציתי להיות כשאהיה גדולה?

רציתי שתהיה לי ספריה בגודל של בנין שלם, שיהיו לי כל הספרים שאני רק ארצה

רציתי לטייל בכל העולם, לא להישאר יותר מדי זמן במקום אחד, לראות הכול

רציתי לחיות במדבר, בשקט ופשטות

רציתי להיות חקלאית, לגדל את האוכל שלי בעצמי, לחיות חיים ברי קיימא

רציתי להיות חלק מקהילה, להרגיש שייכות, חלק ממשהו, בית

רציתי להקים פרויקטים חינוכיים שישנו משהו, שישפיעו על חיים של אנשים בצורה אמיתית ועמוקה

רציתי ללמד, לכתוב, לתת השראה, להשפיע

רציתי להכיר את הארץ, לטייל בה המון

רציתי להילחם ולראות את החברה הזו הופכת לטובה יותר

רציתי לסיים את הכיבוש

רציתי ליצור אלטרנטיבה אמיתית לחיי הניכור האלה, שאפשר יהיה להסתכל עליה ולדמיין אפשרויות של חיים אחרים

רציתי למצוא דרך להיות כנה, אמיתית, להיות מי שאני ולא לפחד מזה

רציתי להשיג הכול, להיות הכול, לנסות הכול

אני עדיין רוצה

החיים מזמנים לנו נקודות כאלה של בחירת הכיוון שלנו, של החלטות שאולי הן חסרות משמעות כשלעצמן אבל הכיוון שאנחנו בוחרים בעזרתן הוא משהו שיגיד מי נהיה אחריהן, מה נעשה עם החיים שלנו.
אני יושבת בדירה החדשה שלי, בעיר שבה רציתי לחיות, ביום החופשי האחד הראשון שלקחתי כדי ליהנות מהחוויה הזו ואני יודעת שאני יכולה לעשות כל אחד מהדברים שכתבתי כאן, אבל אני לעולם לא אעשה את כולם
האם החוכמה היא לבלות עכשיו שבוע בהתחבטות – להחליט איזה מהם הייתי רוצה להגשים וללכת אליו בכל הכוח? או לתת לחיים לסחוף אותי איתם, להגיע למקומות שאולי לא חשבתי עליהם?
מה מכל הדברים האלה יעשה אותי מאושרת? מה יגרום לי להסתכל אחורה ולהיות מרוצה?

אני לא טובה בלקבל החלטות, תמיד ניסיתי לעשות הכול יחד, ליהנות מהכול. זה הביא אותי למצב שבו אני יודעת לעבוד במשך 20 שעות רצוף ולכדרר חמישה פרויקטים שונים באותו הזמן, זה אפשר לי להוביל דברים שלא חשבתי שאני אצליח ולהגיע למקומות מדהימים. זה גם עייף אותי מאוד וגרם לי לרצות לנסות משהו אחר, אני רק לא בטוחה מה הדבר האחר הזה.

יום בבאר שבע

נשלח 24 מאי, 2008 - נושאים קורות טלי בבירת הנגב | ללא מילים

הדברים הולכים ומתממשים. איפושהוא שם כבר יושב השם שלי המשרדי הרישום של אוניברסיטת בן גוריון ואני אוספת את ההמלצות, משלימה חוסרים בשביל לשלוח גיליון ציונים ומחכה לאישור הקבלה.

גם את הסטאז' סגרתי אתמול. אז כנראה אני ארוויח שם דמי כיס שיספיקו לכסות בערך את הקפה שאני שותה בבוקר ואולי את הדלק שיעלה לי להגיע לשם, אבל אני אוהבת מאוד את בית הספר הזה ונראה לי שיהיה לי טוב שם. בקיצור, אם אתם רוצים לראות את האנשים המוזרים שנותנים לי ללמד כיתה - מבואות הנגב זה המקום

אבל הדבר המרגש באמת היה שאתמול התחלתי לחפש דירה

ראיתי די הרבה דירות, רובן די מעאפנות, אחת מוצלחת מאוד וגדולה מדי.

בכלל, בזמן האחרון יש לי המון התלבטויות על מה ואיפה אני רוצה לגור. בהתחלה חשבתי  שאני רוצה בית עם חצר, אח"כ חשבתי על חדר עבודה שהפך להיות מצרך חיוני. אח"כ חשבתי על מטבח גדול, הרבה אור, דוד שמש נכנס לרשימה ואחרי שסיימתי להמציא את הבית הדמיוני והלא קיים ההוא שאני רוצה לגור בו החלטתי למקם אותו בשכונה שבה אני בטוח לא אוכל למצוא בתים להשכרה.

יש לי די הרבה זמן לחפש דירה, אתמול לא מצאתי אחת אבל נהניתי מאוד, הסתובבתי ברחובות שלא הייתי בהם שנים, הסתכלתי על בניינים שיש לי מהם זכרונות טובים. גיליתי את הקסם של עיר שיש בה פניות שמאלה ואפילו אפשר בקלות לסמוך על זה שיהיה לך כאלה ונהניתי מאוד לדמיין את עצמי גרה בכל מיני מקומות בתוכה.

הספקתי גם להיכנס מחדש לתוך קדחת הכדורגל, היה סיכוי קלוש שאם כל שאר הקבוצות בליגה ימותו בתאונות מסתוריות אז הפועל באר שבע תעלה ליגה וכמובן שזו סיבה לכל אדם בעיר להאמין באמת ובתמים שזה עומד לקרות. ב 6 ורבע הוכרע שהפועל ב"ש תשאר עוד שנה בליגה הלאומית אבל למשך 3 שעות כמעט זה היה כיף לראות משחק, לשמוע פרשנויות ולקוות שוב. אם אני אמצא כסף אני אעשה מנוי שנה הבאה למשחקי הבית.

המעבר שלי לדרום הולך ומתממש. עוד פחות או יותר 50 יום אני עוזבת את תל אביב וחוזרת דרומה, תתכוננו לשמוע על זה עוד הרבה.

ובלי קשר:

פורסם פוסט שלי בבלוג החדש של המחנה, אתם מוזמנים לקרוא. בכלל הבלוג הזהז נחמד ואני אוהבת אותו, למרות שפורסמו בו רק 3 פוסטים בינתיים, אני מקווה שהוא יגרום לעוד אנשים לרצות לבוא ולהיות חלק מהעסק המדהים הזה שנקרא מחנה קיץ.

על מפלגות כושלות וסדר יום חברתי

נשלח 21 אפריל, 2008 - נושאים אקטיביזם | 2 תגובות

לפני בערך שנתיים פורסמה כתבה שלי ב GoGay שנקראה בשבחי האדישות. הכתבה ההיא ניסתה להביע את הכעס שלי, אחרי 6 שנים של פעילות מפלגתית כלפי התרמית הגדולה של הפוליטיקה הפרלמנטרית. על התרמית הזו אביעד התרעם אתמול אחרי שקרא קריאה די נואשת של שלי יחימוביץ לבוחרי מפלגת העבודה להתפקד למפלגה כדי לתת לה את הכיוון הנכון ולתת לשלי את הסיכוי להצליח לעשות משהו.

היה משהו מאוד יפה, כנה ואמיתי בבחירה של שלי יחימוביץ' לעזוב את תפקיד העיתונאית, ללכת אחרי איש שהאמינה בו (פרץ) ולנסות לא רק לבקר את המציאות אלא להיות חלק בעיצוב שלה. לצערנו כולנו ולצערה היא ההתפכחות הייתה מהירה. אנחנו נכנסים למערכת הפוליטית כדי לשנות, את זה קל לדעת, אבל את המחיר שמשלמים כדי להגיע לאותה עמדה בה כביכול אפשר לשנות מכיר רק מי שנמצא שם. את המחיר של הכבילה לגוף מצביעים גדול כל כך שאי אפשר לעשות שום פעולה מפחד להפסיד בפעם הבאה, את הכבילה לעסקנים הפוליטיים התוך מפלגתיים, כל אחד על האינטרסים שלו, את הצורך לעמעם את המסרים שלך, להתחבר לקהלים שלא בשבילם הגעת, את הצורך לוותר על משהו מעצמך - כל זה רק כדי להגיע לעמדה מסויימת. אתה בוחר מפלגה בעודך צעיר, שם בה את כל הקלפים ומקווה שהיא תמריא ותיקח אותך איתך (כך שלי יחימוביץ' הימרה של פרץ) וכשהיא מתרסקת לאיטה אתה ממשיך להיאבק לצוף אל מעל פני המים.

המוני אנשים פונים לפוליטיקה מתוך רצון להביא שינוי? כמה מהם יוצאים ממנה ומרגישים ששינו משהו? האם אהוד אולמרט הטביע את חותמו על הפוליטיקה הישראלית ושינה משהו בהתנהלות החברתית שלנו? האם שולמית אלוני עשתה את זה? האם שלי יחימוביץ יכולה לעשות את זה?

הפוליטיקה הפרלמנטרית לעולם לא תהיה כלי המשחק המנצח, זהו אמנם המנגנון שמחזיק בידו את כל הכוח, אבל הוא נבנה ככה שהכוח הזה לעולם לא ימומש. שינוי מגיע מפקידים אפורים שכותבים דברים עבור השרים שלהם שיעברו את כל ועדות האישור, לעולם לא יהפכו לחוק אבל יכתיבו מציאויות אמיתיות. המשרד שאני הכי מבינה בתחום העבודה שלו הוא משרד החינוך ואת זה בדיוק אפשר לראות שם, איך שום שינוי חוקתי לא משנה כלום, אבל בחירה של פקידים לאיזה כיוון להפנות משאבים, איזה תוכניות לאשר ואיזה בתי ספר להקים - יכולה ליצור שינוי של ממש

שלי יחימוביץ קוראת לנו להצטרף אליה בלעשות שינוי, אבל לא שינוי סתם, אלא שינוי אמיתי - העמדת סדר יום סוציאל דמוקרטי. אז מעבר לכך שאין מושג קלישאתי יותר מאשר סדר יום סוציאל דמוקרטי וששלי עד היום הוכיחה בדיוק את הטענות שלי בפסקאות מעל - שאת השינוי שהיא מדברת עליו היא מאבדת תוך כדי הניסיון להגיע אליו - כשהיא חלק ממפלגה, מקואליציה, כשהיא חושבת כבר עכשיו על הפריימריז הבאים. אם שלי יחימוביץ באמת רוצה לשנות אולי יהיה טוב יותר שתצטרף לאוצר, תציע שם אג'נדה אחרת.

הפתרון הוא להפסיק להסתמך על המערכת הפרלמנטרית הכושלת שלנו, להפסיק לחפש את האדם מלמעלה שיבוא ויכתיב לכולנו איך לחיות. החברה האזרחית בישראל צריכה לייצר לעצמה אלטרנטיבה אמיתית, לא כזו שמתבססת על פתיחת מרפאות מתרומות כספיות (הראש שלי כבר חצי בפוסט הבא על סגירת מרפאת הפליטים), אלא כזו שמבוסת על סולידריות חברתית אמיתית, קהילתית (לעומת סולידריות חברתית מוכתבת מדינה שהיא למעשה סדר היום הסוציאלדמוקרטי ששלי יחימוביץ מדברת עליו). ברחבי הארץ פזורות מאות קהילות שמנסות להציע אלטרנטיבה, לחיות אותה וגם להפיץ אותה הלאה - שם נמצא סדר היום החדש. אליהם ראוי שיצטרפו כל 3008 מכותבי המייל ההוא.

סלון מזל נפתח מחדש

נשלח 20 אפריל, 2008 - נושאים אקטיביזם | ללא מילים

אחרי 3 חודשים של המון עבודה, שבירת קירות, בניית קירות, שפכטל, צביעה, התקנת מדפים, תיקוני חשמל, סדר וניקיונות אינסוף - סלון מזל נפתח מחדש

לפני 3 חודשים עברנו מסמטאה אלמונית שהייתה ביתינו ב-5 השנים האחרונות ועברנו דרומה, לרחוב סלמה, בקצה שכונת פלורנטין

המקום נפתח מחדש עכשיו

שעות הפתיחה החדשות:

ג' - ה' 14:00 - 22:00

ו' 14:00 - 18:00

אתם מוזמנים להגיע!

העולם כחווייה מלמדת

נשלח 19 ינואר, 2008 - נושאים חינוך | 2 תגובות

ביום שני בערב ישבתי בערב חשיפה לתוכנית הלימודים שאני לומדת בה ועזרתי לספר למתעניינים מה לומדים שם, מה המסגרת, מה הייחודיות ולמה כדאי להם להירשם. מצאתי את עצמי אומרת להם שההחלטה להירשם לתוכנית הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשיתי בחיים ואז לרגע נשמעתי לעצמי נדושה.

אבל למרות הנדישות של אמירות כאלה, יצא לי לחשוב הרבה בימים האחרונים על השינויים שעברו עלי, על מה באמת קיבלתי משלושת השנים האלה. חוץ מתואר, תעודת הוראה ודברים סטדנרטיים כאלה קיבלתי גם לימודים מרתקים, באמת מרתקים. אבל את זה יכולתי לעשות גם לבד, בתכלס, אני לומדת גם ככה לבד את רוב החומר ולא בשיעורים עצמם. הצלחתי למצוא את עצמי כמחנכת ולמצוא עיסוקים של ממש בתוך העולם הזה שרובו די מעאפן, הצלחתי למצוא קבוצה של אנשים שרוצה דברים דומים לשלי לעבוד איתה והצלחתי להבין לאן אני הולכת הלאה ולהרגיש בטוחה בהחלטה שלי.

אבל יותר מהכול, למדתי כאן ללמוד

למדתי איך להסתכל על עצמי ואיך לדעת גם מה החוזקות שלי אבל גם מה החולשות, למדתי איך להתכל על אנשים ולראות את ההתנהלות שלהם בצורה אחרת, לראות מה אני יכולה ללמוד מזה. ואני לומדת מכל האנשים שמקיפים אותי עכשיו כל יום

למדתי איך אמונה מטורפת בכך שחלומות ורעיונות באמת מתגשמים גורמת להם להתגשם

למדתי איך חיוך לפעמים משנה הכול

למדתי שכנות ופתיחות אמיתית זה משהו שבאמת אפשר ליצור

למדתי משהו על קור רוח ועל התגובה האחרת שהוא מקבל מאנשים

למדתי שאנשים יכולים לאהוב, באמת ובתמים ולרצות לחיות יחד לנצח, באמת, בלי שום הכתבות שמרניות

למדתי ששחרור אמיתי לא חייבים למצוא דווקא בעולם ההפגנות

למדתי שגם לי יש מה ללמוד, מכל אחד ומכל סיטואציה

למדתי שאפשר להנות מהחיים ועדיין לחיות חיים ראויים

למדתי המון ואני ממשיכה ללמוד בכל רגע ורגע

לא הייתי מחליפה את זה בשום דבר אחר…

חורף בקלנדיה, חורף בישראל

נשלח 15 דצמבר, 2007 - נושאים כללי | 2 תגובות

חזרתי שוב לקרוא את חורף בקלנדיה, קראתי המון ביומיים האחרונים ועכשיו, עם שמץ של דמעה באחת העיניים הנחתי את הספר והתפניתי לחשוב

כבר קראתי את הספר הזה פעם, אפילו יותר מפעם, אבל הפעם זה הגיע אליי הרבה יותר

אולי השיחות הבלתי פוסקות על שירות, סירוב, שטחים ומחסומים עושות לי משהו, אולי החיפוש אחרי התיאורים של איש יקר שאני מכירה היום, כמה שנים אחרי והזוועות שמוצמדות לו בספר, אולי כל האנשים שזה המקום שממנו הם באו ושפתאום נורא סובבים אותי,  אולי התהייה על העתיד שלנו בין כל המאבקים ששוב מסעירים אותי ימים ולילות.

אני חושבת על דרום אפריקה ומנסה לקרוא על זה כמה שיותר, איך מרפאים ארץ קרועה וכואבת?

החורף מדכדך אותי, אני רואה סרט וידאו מהפגנה ונזכרת בבוץ בבילעין, כמה קל יותר להיאבק למען המורים בתוך תלאביב, בלי אימת הגז והגומי.

לאן אנחנו הולכים? האם המאבקים שאנחנו מנהלים כאן היום מובילים לפיוס? למנוחה? לרגיעה?  או שהם נוצחו ע"י הסכסוך והפכו להיות חלק ממנו? האם ההגדרה העצמית שלנו כל כך תלויה בכיבוש ובאלימות שאנחנו משמרות אותם כמו שהם רק מתוקף התלות שלנו בזהות שהם נותנים לנו?

דור שלישי גדל עכשיו בארץ הזו על כסוך דמים, רצח ואלימות - דור שלישי של שני עמים שגדלים על שנאה וכולנו כלואים בתוך השנאה, הכעס והמרירות, כולנו כלואים בתוך גזענות שמבעבעת בתוכנו, בתוך מציאות שמטיחה אותנו אחד בשני

איך נצא מזה?

אין לי פתרונות קסם, אבל יש לי תחושה, שאפילו הרגעים האלה שבהם אני לומדת להכיר צדדים אחרים של אותם אנשים שבחיי היום יום אני מוצאת את עצמי עומדת מולם - הם חלק מזה, כמו כל רגע שבו אנחנו בוחרים באי אלימות ובהבנה

להמשך חיפוש »